מי שקנה ביטקוין לפני שבע או שמונה שנים ופשוט החזיק, יושב היום על רווח אמיתי. הבעיה מתחילה ברגע שהוא רוצה להפוך אותו לשקלים בחשבון הבנק שלו. הוא מוכר בזירה מוסדרת, מוכן לשלם את המס, מגיע לבנק עם תיקייה מסודרת, ומקבל תשובה שלא כתובה בשום מקום רשמי: אנחנו לא מקבלים כספים כאלה.

הסיפור הזה חזר על עצמו אלפי פעמים בעשור האחרון, והוא לא נבע מאיזו עוינות אישית של הפקיד. הבנקים פועלים תחת חובות מחמירות של איסור הלבנת הון, והעונש על טעות בכיוון אחד הוא קנס וסיכון מוניטיני. העונש על טעות בכיוון השני, כלומר סירוב ללקוח לגיטימי, היה בפועל אפסי. כשמערכת התמריצים בנויה כך, התוצאה מתבקשת: קל יותר לומר לא.

ב-14 ביולי 2026 פרסם הפיקוח על הבנקים טיוטה שמנסה לשנות בדיוק את הנקודה הזאת. היא לא אושרה עדיין, וכדאי להבין מה היא באמת מציעה לפני שמתכננים על סמך זה משהו.

מי בכלל מחליט אם הבנק ייקח את הכסף?

הרגולציה הישראלית על קריפטו מפוצלת בין כמה גופים, וזה מבלבל גם אנשים שעוקבים אחריה. רשות שוק ההון היא זו שנותנת רישיונות לנותני שירותים בנכסים פיננסיים, כלומר לזירות המסחר והארנקים המקומיים. רשות ניירות ערך עוסקת בשאלה מתי טוקן מסוים נחשב נייר ערך ולכן כפוף לדיני ניירות ערך. אבל השאלה אם הבנק שלכם יקבל את הכסף שחזר מהזירה נמצאת אצל גוף שלישי לגמרי: הפיקוח על הבנקים, אגף בתוך בנק ישראל, שבראשו עומד המפקח על הבנקים דניאל חחיאשוילי.

הכלי שבו הפיקוח על הבנקים מנהל את הבנקים נקרא נוהל בנקאי תקין, ובקיצור נב"ת. זו לא חקיקה של הכנסת ולא תקנה של שר. זו הוראה מנהלית שמחייבת את התאגידים הבנקאיים, והפרה שלה חושפת אותם לעיצום כספי. הוראה 411 היא ההוראה שעוסקת בניהול סיכוני איסור הלבנת הון ואיסור מימון טרור, וסעיף 87א שבתוכה הוא הסעיף שנוגע ישירות לכספי קריפטו.

ההבחנה הזאת חשובה מאוד למי שנתקל בסירוב. ההוראה מחייבת את הבנק, לא אתכם, ולכן היא גם לא מקנה לכם זכות תביעה ישירה. מה שהיא כן עושה זה לקבוע מה הבנק רשאי ומה הוא חייב, ולתת לכם בסיס לטעון מולו שהוא חורג מהמסגרת שהרגולטור שלו קבע.

מה עשתה תקרת 100 אלף השקלים?

סעיף 87א נולד בנובמבר 2022, ובאותו רגע הוא כבר אסר על סירוב גורף. הבנק לא היה רשאי לדחות בקשה רק בגלל שמקור הכסף בפעילות במטבעות וירטואליים, והיה אמור לבחון כל מקרה לגופו. בפועל, האיסור הזה נשחק מול המנגנון הבירוקרטי שהוקם לצדו.

הנוסח הקיים קובע שכאשר היקף שירותי התשלום אגב פעילות במטבע וירטואלי עולה על 100 אלף שקל בשנה, הבנק נדרש לבחון את מקור הכספים ואת מסלול המטבע הווירטואלי. מסלול המטבע הוא מעקב אחרי הדרך שהכסף עשה מהרגע שיצא מחשבון הבנק, דרך כל ההעברות והארנקים, ועד לבקשה להפקיד אותו בחזרה. התקרה הזאת נמוכה מאוד ביחס לשווי של תיק קריפטו ותיק, ולכן היא הפכה בפועל לברירת המחדל ולא לחריג.

הבדיקה הזאת לא נעשית בסניף. במקרים רבים הבנקים דרשו חוות דעת של גורם מומחה חיצוני, כלומר חברה מסחרית שמתמחה בניתוח שרשראות בלוקצ'יין ומפיקה דוח שמאשר שהכספים לא עברו דרך כתובות בעייתיות. עלות הדוח נעה בין אלפי שקלים לעשרות אלפים, ואת החשבון משלם הלקוח. לזה נוסף אישור מרשות המסים על תשלום המס בגין הרווח, שנדרש עוד לפני שהבנק מתחייב לקבל את הכסף. הלקוח נשאר עם סיכון כפול: הוא כבר מכר, כבר חייב במס, וכבר שילם על חוות הדעת, ועדיין אין לו תשובה.

מעל הכול ריחפה ההנחה שכל הקריפטו הוא רמת סיכון אחת. ביטקוין שנקנה בזירה מפוקחת בישראל וטוקן פרטיות שהועבר דרך מערבל טופלו באותה משבצת מנטלית.

התוצאה המצטברת הייתה מדיניות לא אחידה בין הבנקים ובתוך אותו בנק. חלק מהבנקים אישרו רק ביטקוין ואת'ריום ודחו כל השאר. חלקם פסלו זירות מסחר מסוימות בלי לפרסם רשימה. שני בנקים נמנעו לחלוטין מלטפל בלקוחות פרטיים בתחום. לקוח שקיבל סירוב בסניף אחד לא ידע אם הבעיה בו, בנכס שהחזיק, בזירה שדרכה סחר או בפקיד שמולו ישב, וגם לא היה לו למי לפנות עם השאלה הזאת.

מה מציעה הטיוטה לשנות?

הטיוטה מחליפה את ההיגיון של הסף הקבוע בהיגיון של גישה מבוססת סיכון. במקום שאלה אחת על הסכום, הבנק נדרש לקבוע מדיניות ונהלים שבוחנים את פרופיל הסיכון של העסקה לפי זהות נותן השירות, מאפייני הנכס הדיגיטלי, מאפייני הלקוח, והיקף העסקה ומורכבותה.

הטיוטה גם מונה במפורש מה מפחית סיכון ומה מגביר אותו. בצד המפחית: נותן שירות שמחזיק רישיון בישראל, או נותן שירות זר שמפוקח במדינה שאינה מדינה בסיכון גבוה. בצד המגביר: פעילות מול גורם לא מפוקח, התאגדות במדינה בסיכון גבוה, מטבעות שנועדו להסתיר את זהות הצדדים, כתובות ארנק שקושרו לפעילות בלתי חוקית, ודפוסי עסקאות חריגים בלי היגיון כלכלי.

סעיף נפרד ופחות מדובר עוסק בגיוס הון. הבנק נדרש לקבוע מדיניות לגבי קבלת כספים שמקורם בהנפקת נכס דיגיטלי שביצע לקוח לצורך גיוס השקעות, כלומר הנפקת טוקן שבה חברה מוכרת טוקנים למשקיעים בתמורה להון. הבחינה תתייחס למאפייני ההנפקה, לשאלה אם היא פונה לציבור הרחב או למשקיעים פרטיים, לעמידה בדין במדינת ההנפקה ולאיכות משטר איסור הלבנת ההון שם. זה נוגע להנפקה עצמה, לא למסחר משני. עבור סטארטאפים ישראליים שגייסו מחו"ל, זה ההבדל בין ערוץ פתוח לערוץ חסום.

הרשימה הזאת חשובה יותר ממה שהיא נראית, כי היא הופכת את המקרה הרגיל למקרה קל. לקוח שקנה בזירה בעלת רישיון ישראלי, החזיק בנכס גדול ומוכר ומכר באותה זירה, נופל לפי הקריטריונים האלה בקצה הנמוך של סולם הסיכון. בעולם הקיים הוא היה עובר את אותו מסלול כמו מי שמשך כספים מארנק אנונימי. בעולם המוצע, ההבדל בין השניים אמור להיות ההבדל בין בדיקה קצרה לבין בירור מעמיק.

נוסף לכך, הטיוטה מחדדת את חובת הגילוי: על הבנק להציג את התנאים שבהם הוא מוכן לקבל כספי קריפטו בצורה נגישה, ברורה ואפקטיבית, כך שהלקוח יבין מראש עם מה הוא מתמודד.

מה הטיוטה לא עושה

הקלה על מסלול הכספים אינה פטור מתיעוד. אף מילה בטיוטה לא משחררת אתכם מהחובה להראות מהיכן הגיע הכסף. מה שהשתנה הוא מי נושא בנטל ומתי הוא מופעל, לא עצם קיומו.

היא גם אינה פטור ממס. חבות המס על רווח הון ממכירת נכס דיגיטלי נקבעת בפקודת מס הכנסה ולא בהוראות בנק ישראל, ואין שום קשר בין הקלה בנוהל הבנקאי לבין דיווח לרשות המסים. למי שיש שנים לא מדווחות, הנתיב הרלוונטי הוא אחר לגמרי, ופירטנו אותו במדריך על הליך גילוי מרצון בקריפטו והמועד האחרון להגשה.

והיא בהחלט אינה ערובה שהבנק שלכם יאמר כן. גישה מבוססת סיכון היא בהגדרה גישה שמשאירה שיקול דעת. בנק שיחליט שפרופיל הסיכון של עסקה מסוימת גבוה, יוכל לבקש בדיקת נאותות מוגברת, כלומר בירור מעמיק יותר שכולל דרישת מסמכים נוספים ואישור של דרג בכיר בבנק, ובמקרי קצה גם לסרב. ההבדל הוא שהסירוב יצטרך להיות מנומק בסיכון קונקרטי ולא בעצם המילה קריפטו.

ולבסוף, זו עדיין טיוטה. תקופת ההערות הסתיימה, בנק ישראל אמור לעבד את התגובות שהתקבלו, והנוסח הסופי עשוי להיראות אחרת. אחר כך נוספים שישה חודשי היערכות. מי שמתכנן מימוש בשבועות הקרובים עובד עדיין מול הכללים הישנים.

מה הבנק עדיין יכול לבקש, ומה כדאי להכין מראש?

גם בעולם החדש, לקוח שמגיע עם תיק מסודר עובר מהר יותר. ההיגיון פשוט: ככל שהבנק יכול לסגור את הפערים מהמסמכים שלכם, כך פוחת הצורך שלו לשלוח אתכם לגורם חיצוני.

• תיעוד הרכישה המקורי. דפי חשבון בנק או כרטיס אשראי שמראים את היציאה של הכסף, בתאריכים ובסכומים.
• אסמכתאות מהזירה. דוחות פעילות והיסטוריית עסקאות מהפלטפורמה שבה קניתם ומכרתם. בזירות כמו Bybit או Changelly אפשר להפיק אותם ישירות מהחשבון, וכדאי לשמור עותק גם אחרי שסוגרים פוזיציה.
• שרשרת ההעברות. כתובות הארנקים שהכסף עבר דרכן ומזהי העסקאות, בסדר כרונולוגי. אם היו העברות בין ארנקים שלכם, כדאי לסמן זאת במפורש.
• מסמכי המכירה. אישור על ההמרה לשקלים או לדולרים ועל ההעברה לבנק, כולל שם השולח כפי שיופיע בהעברה.
• אסמכתת מס. דיווח או אישור מרשות המסים בגין הרווח, שרוב הבנקים ממשיכים לבקש.

שווה גם לברר מראש מה המדיניות הכתובה של הבנק שלכם, ואם הוא מפעיל מסלול ייעודי. בפברואר 2026 השיק בנק וואן זירו מסלול הפקדה של כספי קריפטו בעמלה של 3%, שבמסגרתו הבנק מבצע את בדיקות הציות בעצמו במקום לשלוח את הלקוח לחוות דעת חיצונית, ונותן אינדיקציה מוקדמת לפני המכירה. העמלה גבוהה, אבל היא פותרת בדיוק את בעיית הסיכון הכפול.

הבעיה הזאת לא נגמרת בגבול

קל לחשוב שחסימת שירותים בנקאיים לקריפטו היא תקלה ישראלית. היא לא. ב-21 ביולי 2026 פתחה קבוצת חברי פרלמנט בין מפלגתית בבריטניה, שעוסקת בקריפטו ובנכסים דיגיטליים, בדיקה פרלמנטרית בנושא סירוב שירותים בנקאיים לחברות ולמשקיעים בתחום. הרקע היה הערכה של גוף מייצג של התעשייה הבריטית, שלפיה כ-40% מניסיונות ההעברה לזירות מסחר נחסמים או מעוכבים על ידי בנקים. הבדיקה אוספת עדויות בכתב עד סוף אוגוסט, לקראת כניסת משטר הרישוי החדש של הרגולטור הבריטי לתוקף מחייב ב-2027.

המשותף לשני המקרים הוא שהחסם אינו רגולטורי במובן הפורמלי. אף רגולטור לא אסר על בנקים לקבל כספי קריפטו. הבנקים פשוט בחרו את הדרך הזולה עבורם, והרגולטורים מגלים באיחור שהם צריכים להתערב כדי לבטל את ההטיה הזאת.

מה עדיין חסר במפה הישראלית?

איגוד הביטקוין הישראלי, שהגיש תגובה לטיוטה, מצביע על נקודה שהטיוטה כמעט לא נוגעת בה: הכיוון ההפוך. הדיון כולו עוסק בכסף שחוזר מהקריפטו אל הבנק, ואילו חסימת העברות מהבנק אל הזירות נשארת פחות או יותר כפי שהיא. הביקורת השנייה שלהם עניינית לא פחות. הוראה שמנוסחת בשפה של שיקול דעת ומדיניות, בלי חובות ברורות וללא מנגנון אכיפה, עלולה להשאיר את המצב בשטח כמעט ללא שינוי, כי הבנק תמיד יוכל להסביר למה דווקא המקרה שלפניו נראה לו מסוכן.

במקביל נעות שתי יוזמות נוספות. ב-11 ביולי 2026 פרסם משרד האוצר תזכיר חוק להסדרת הנפקה של מטבעות דיגיטליים יציבים, שמעביר את הפיקוח על המנפיקים לרשות שוק ההון ומחייב רישוי, ניהול סיכונים והגנה על כספי לקוחות. ב-29 ביולי פרסמה רשות שוק ההון טיוטת חוזר שתקבע אילו נכסים דיגיטליים יוכלו נותני השירות המורשים בישראל להציע ללקוחותיהם. ובמקביל, ההצעה של רשות ניירות ערך להסדיר את תחולת דיני ניירות ערך על נכסים דיגיטליים מסתובבת מאז 2023 ולא הפכה לחוק.

זה בדיוק ההבדל שהענף מדבר עליו. הוראה של רגולטור אפשר לשנות, לרכך או לפרש מחדש בלי לעבור בכנסת, והיא מחייבת רק את הגופים שהרגולטור מפקח עליהם. חוק קובע זכויות, מגדיר סמכויות, ומייצר ודאות שעליה אפשר לבנות עסק לחמש שנים קדימה. הטיוטה של נוהל 411 היא צעד אמיתי, אבל היא צעד בתוך המסלול הראשון.

מה קורה מכאן?

המבחן של התיקון הזה לא יהיה בנוסח שיפורסם אלא בפער בין הנוסח לבין מה שקורה בפועל בסניף. אם הבנקים יאמצו את הגישה מבוססת הסיכון ככלי אמיתי, נראה ירידה חדה בשימוש בחוות דעת חיצוניות ובזמן הטיפול. אם הם יאמצו אותה כטרמינולוגיה חדשה לאותה זהירות ישנה, המספר של 4% מהפעילות שמגיעה למערכת הבנקאית לא יזוז הרבה.

מה שכן השתנה כבר עכשיו הוא הכיוון. הרגולטור הפסיק להתייחס לקריפטו כאל קטגוריה אחת שהיא בעיה, והתחיל לדבר עליו כעל תחום שבו יש סיכון גבוה ויש סיכון נמוך, כמו בכל תחום אחר. זה תנאי מוקדם לכל שימוש מעשי שדורש חיבור בין הקריפטו לכסף הרגיל, מרכישת דירה ועד תשלום לספק, ועל החיבור הזה כתבנו בסקירה על חברות נדל"ן בארה"ב שמתחילות לקבל קריפטו ומה קורה בישראל.

את הטיוטה עצמה אפשר לקרוא באתר בנק ישראל, בעמוד הטיוטה שפורסמה להערות הציבור ובקובץ נוסח התיקון המלא להוראה 411. את תגובת איגוד הביטקוין הישראלי אפשר למצוא באתר האיגוד.