ב-7 ביולי כתב אלי בן-ששון ברשת X משפט שרוב מחזיקי הביטקוין היו מגדירים ככפירה: הגבלת ההיצע ל-21 מיליון מטבעות פשוט לא הגיונית. במקומה הוא הציע כלל אחר, שיעור הנפקה שנתי מרבי של 4%, בערך בקצב גידול האוכלוסייה בעולם. לא תקרה מוחלטת של כמות, אלא תקרה על הקצב.

בן-ששון הוא לא אנונימי ברשת. הוא ישראלי, פרופסור לשעבר למדעי המחשב בטכניון, מייסד שותף ומנכ"ל StarkWare, ואחד המדענים המייסדים של Zcash. ב-2018 הוא היה בין ממציאי הוכחות ה-STARK, וב-2024 קיבל עם שותפיו למחקר Zerocash את פרס Test of Time של IEEE. כלומר, האיש שמציע לגעת בכלל היסוד של ביטקוין הוא מהאנשים שהכי מבינים בקריפטוגרפיה של מטבעות דיגיטליים. זה מה שהפך את ההצעה מרעש רקע לוויכוח שנמשך כבר יותר מחודש.

מה 4% בשנה עושים למספרים בפועל?

נכון להיום, אחרי בלוק 962,142, נכרו קצת יותר מ-20.07 מיליון ביטקוין. התגמול לכורה עומד על 3.125 ביטקוין לבלוק, מה שמייצר כ-164 אלף מטבעות חדשים בשנה. במונחי שיעור, זו הנפקה של כ-0.82% בשנה, והיא תיחתך בחצי בהתאמה הבאה של התגמול, הצפויה באפריל 2028.

הצעה של 4% בשנה מכפילה את הקצב הזה פי חמישה בערך. בשנה הראשונה מדובר בכ-800 אלף מטבעות חדשים במקום 164 אלף. ומכיוון שמדובר בשיעור ולא בכמות קבועה, הוא מצטבר: בקצב של 4% לשנה, ההיצע מגיע לכ-53 מיליון מטבעות בתוך 25 שנה, וממשיך משם.

פרמטר	הכלל הקיים	ההצעה
מטבעות חדשים בשנה הקרובה	כ-164,000	כ-800,000
שיעור הנפקה שנתי	כ-0.82%, יורד לחצי כל ארבע שנים	עד 4%, קבוע
היצע בעוד 25 שנה	כ-20.8 מיליון	כ-53 מיליון
תקרה סופית	21 מיליון	אין

ההצעה מעולם לא הוגשה כ-BIP, כלומר כהצעת שיפור רשמית לפרוטוקול. היא קיימת כפוסט ברשת חברתית ותו לא. אבל התוכן שלה נוגע בשני טיעונים נפרדים לגמרי, ושווה להפריד ביניהם, כי אחד מהם חלש והשני קשה מאוד לפטור.

הטיעון של המפתחות האבודים, ולמה הוא לא מחזיק

הטיעון הראשון של בן-ששון הוא שהתקרה חסרת משמעות ממילא. מפתחות פרטיים הולכים לאיבוד, ובאופק ארוך מספיק כולם ילכו לאיבוד. בניסוח שלו, ככל שהזמן שואף לאינסוף, כל המפתחות יאבדו. אז אם ההיצע השימושי שואף לאפס בכל מקרה, מה הטעם בתקרה נומינלית של 21 מיליון.

ההערכות הכמותיות תומכות בחלק העובדתי. Chainalysis העריכה כבר ב-2017 שבין 2.78 ל-3.79 מיליון ביטקוין אבודים לצמיתות, ו-Ledger פרסמה הערכה של עד 4 מיליון. ההערכות האלה נשענות על ניתוח כתובות רדומות ולא על ספירה, ולכן טווח השגיאה שלהן רחב, אבל הכיוון ברור. חלק ניכר מההיצע הקיים כבר לא יזוז לעולם.

ובכל זאת, כמסקנה מדיניות זה טיעון חלש, וכדאי לומר את זה בפה מלא. מטבע שאבד אינו חור בתקציב של המערכת. הוא מתנה שקטה לכל שאר המחזיקים, כי הוא מגדיל את חלקם היחסי בהיצע האפקטיבי. איבוד מפתחות אינו כשל שדורש תיקון, אלא העברת ערך פנימית שהמערכת מתמחרת מעצמה.

מעבר לזה, ביטקוין מתחלק ל-100 מיליון יחידות משנה לכל מטבע, כלומר 2.1 קוודריליון סאטושי בסך הכול. גם אם ההיצע השימושי יתכווץ בסדר גודל, אין מחסור טכני ביחידות חשבון. בן-ששון ענה על כך שגם הסאטושי עצמם ילכו לאיבוד עם הזמן, וזה נכון פורמלית, אבל התהליך פועל על פני מאות שנים ומיוצג היטב במחיר. השוק כבר מתמחר את הביטקוין האבוד. הוא לא צריך מהנדס שיתקן אותו.

יש גם אירוניה שקשה להתעלם ממנה. Zcash, שבן-ששון היה בין המדענים המייסדים שלו, אימץ בדיוק את אותה תקרה של 21 מיליון.

מי ישלם לכורים כשלא נשאר מה להנפיק?

הטיעון השני הוא זה שמחזיק. הוא נוגע במה שמכונה תקציב האבטחה של ביטקוין, כלומר סך התשלום שהרשת מעבירה לכורים בכל בלוק. התשלום הזה בנוי משני מרכיבים: התגמול על הבלוק, שהוא מטבעות חדשים שנוצרים יש מאין, והעמלות שמשלמים שולחי העסקאות. ככל שהתשלום גבוה יותר, יקר יותר לתקוף את הרשת, כי תוקף צריך להשיג יותר כוח מחשוב מכל הכורים הישרים גם יחד.

התגמול על הבלוק נחתך בחצי כל ארבע שנים, בדרך לאפס בסביבות שנת 2140. התוכנית המקורית של סאטושי הייתה שהעמלות ימלאו את החלל. השאלה היא אם זה קורה.

נכון ל-12 באוגוסט 2026, לפי נתוני Glassnode, העמלות מהוות 0.69% מהכנסות הכורים. באפריל האחרון הן ירדו ל-0.52%. זהו השפל של עשר שנים, והן נמצאות מתחת ל-1% כמעט שנה שלמה ברציפות.

המשמעות של המספר הזה חדה. כדי שהעמלות לבדן יחליפו את התגמול הנוכחי, במחיר ביטקוין נתון, הן צריכות לגדול פי 140 ומעלה. לא פי שניים ולא פי עשרה. הפרויקט budget.day, שמנתח את הבעיה בפירוט, מציג את זה מזווית העסקה הבודדת: בקצב העיבוד הנוכחי של הרשת, כל עסקה תצטרך לשלם בערך 66 דולר כדי לכסות לבדה את התגמול. חשבון פשוט מאשר את סדר הגודל. במחיר של כ-63 אלף דולר, 3.125 ביטקוין הם קרוב ל-200 אלף דולר לבלוק, מחולק בכמה אלפי עסקאות שנכנסות לבלוק.

העמלה החציונית בפועל עומדת על סאטושי אחד לבייט. אפשר לראות את זה בכל רגע במפת הממפול הציבורית. הפער בין מה שמשלמים למה שיידרש הוא לא פער של כיוונון. הוא פער של סדרי גודל.

שווה להבין מה בדיוק הסיכון, כי המילה "אבטחה" נשמעת מעורפלת. תקציב נמוך לא אומר שמישהו יגנוב מטבעות מארנק. המפתחות הפרטיים בטוחים בדיוק כמו קודם. מה שנפגע הוא הביטחון שעסקה שכבר אושרה תישאר מאושרת. מי ששולט ברוב כוח המחשוב יכול לבנות שרשרת מקבילה ארוכה יותר ולהחליף בה את זו הקיימת, פעולה שנקראת ריאורגניזציה של השרשרת. בלוקים שכבר נראו סופיים נמחקים, והעסקאות שבתוכם מתבטלות. זו הדרך המעשית לבצע הוצאה כפולה, ובדיוק זה מה שמייקר תקציב אבטחה גדול לתוקף.

מצד שני, קל להגזים גם בכיוון הזה. תקציב האבטחה הוא לא סכום שהרשת חייבת, אלא סכום שהיא מוכנה לשלם. אם ההכנסות יורדות, כורים נסגרים, הקושי מתאים את עצמו כלפי מטה, והרשת ממשיכה לייצר בלוקים במחיר נמוך יותר. הבעיה היא לא שהרשת נעצרת, אלא שהיא נעשית זולה יותר לתקיפה בדיוק כשהערך שהיא מאבטחת גדל. יוסטין דרייק, חוקר בקרן אתריום, ניסח את מרחב הפתרונות בצורה שלא מותירה נוחות: או שהעמלות גדלות בסדרי גודל, או שמוסיפים הנפקה מתמדת, או שמבטלים את התקרה, או שעוברים למנגנון הוכחת החזקה. בן-ששון בחר באפשרות השלישית.

ועוד נקודה שנוטים לפספס: התאריך 2140 הוא הרגע שבו התגמול מתאפס מתמטית, לא הרגע שבו הוא מפסיק להיות משמעותי. באפריל 2028 הוא יירד ל-1.5625 ביטקוין לבלוק. ב-2036 הוא יעמוד על פחות משמינית מהיום. ב-2044, על כשלושה אחוזים ממנו. אם המחיר לא יעלה בקצב שמפצה על החיתוך, התקציב מתכווץ הרבה לפני סוף המאה.

הבעיה כבר לא תיאורטית

עד לא מזמן היה אפשר לדחות את הדיון הזה לעתיד הרחוק. ב-2026 קשה יותר. קושי הכרייה ירד בכ-20% מהשיא של נובמבר 2025, מכ-156 טריליון לכ-126 טריליון בסוף יולי. כוח המחשוב הכולל ברשת ירד מסביבות 1,150 אקסה-האש לשנייה בשיא של אוקטובר 2025 לכ-870 בסוף יולי 2026. זו רצועת ירידה של כ-287 ימים, הארוכה מסוגה בעידן המכונות הייעודיות.

ההכנסה ליחידת כוח מחשוב, המדד שהכורים קוראים לו hashprice, עמדה בסוף יולי על כ-32 דולר לפטה-האש ליום. לחלק ניכר מהחוות עם חומרה מדור קודם זה מתחת לנקודת האיזון. כורים ציבוריים מכרו יותר מ-32 אלף ביטקוין ברבעון הראשון של 2026 בלבד, יותר מכל שנת 2025 יחד.

ובמקביל, הם עוברים לעסק אחר. TeraWulf דיווחה שהכנסות אירוח ה-AI שלה ברבעון הראשון של 2026, כ-21 מיליון דולר, עקפו את הכנסות הכרייה שעמדו על כ-13 מיליון. Core Scientific ו-Hut 8 חתמו על התחייבויות תשתית AI בהיקפים של מיליארדי דולרים. מניות הכורים עלו בעשרות אחוזים בזמן שהביטקוין עצמו דשדש, וזה אומר שהשוק מתמחר אותן כספקיות מרכזי נתונים ולא כמכונות שמאבטחות רשת. אפשר לעקוב אחרי המחיר עצמו בגרף מחיר הביטקוין בזמן אמת.

אף אחד מהנתונים האלה לא אומר שביטקוין בסכנה מיידית. רשת עם 870 אקסה-האש לשנייה היא עדיין מכונת החישוב הגדולה בעולם, ותקיפה שלה עולה סכומים דמיוניים. אבל הכיוון של העקומה הוא בדיוק מה שהטיעון של תקציב האבטחה חוזה, וזו הפעם הראשונה שרואים אותו בנתונים ולא רק בגיליון אלקטרוני של תחזיות. מה קורה כשכוח המחשוב מתדלדל מספיק אפשר לראות ברשתות קטנות יותר, שבהן תוקפים הצליחו לכתוב מחדש היסטוריה של בלוקים שכבר אושרו. סקרנו את זה בכתבה על הריאורגניזציות ברייבנקוין ובהרמוני.

הטענה הנגדית: העמלות יעלו מעצמן כשיהיה ביקוש לסופיות

יש תשובות רציניות, וחלקן טובות.

הראשונה היא שאלה של קנה מידה. תקציב האבטחה נמדד בדולרים, לא בעמלה לעסקה. אותם 200 אלף דולר לבלוק יכולים להגיע ממיליון עסקאות בעמלה של 20 סנט, בדיוק כמו משלושת אלפים עסקאות בעמלה של 66 דולר. שכבות מעל הבסיס, מלייטנינג ועד רולאפים, מגדילות את הצפיפות הכלכלית של כל עסקה על השרשרת: פעולה אחת על שרשרת הבסיס יכולה לסלוק מאחוריה מספר בלתי מוגבל של תשלומים. אם ביטקוין באמת יהפוך לשכבת סליקה של המערכת הפיננסית, כל בלוק יסלוק ערך עצום, ומי שירצה סופיות מהירה ישלם עליה.

השנייה שייכת לפייר רושאר, חוקר ביטקוין ומנכ"ל The Bitcoin Bond Company, שקורא לכל הוויכוח טעות בקטגוריה. לדבריו מבלבלים בין שתי פונקציות שונות. ההנפקה החדשה נועדה להתניע את הרשת ולחלק את המטבע, ואילו מה שמעניק לעסקאות סופיות הן העמלות. העמלות, הוא טוען, עולות מעצמן כשיש ביקוש לסופיות, ובאמצע 2023, כשגל האורדינלס וטוקני BRC-20 הציף את הרשת, הכנסות העמלות של הכורים זינקו פי 15 בלי שאף אחד תכנן את זה מרכזית. לפי הקריאה הזאת, עמלות נמוכות היום הן סימן לרשת רגועה, לא לרשת גוססת.

השלישית היא טענת לוח הזמנים. פול סטורק ניסח אותה בחדות: אם אין מספיק משתמשים שמוכנים לשלם עמלות, זה אומר שלרוב האנשים לא אכפת ממה שאנחנו מוכרים. במילים אחרות, אם ביטקוין ייכשל, הוא ייכשל בגלל חוסר ביקוש, ותקציב האבטחה יהיה התסמין ולא הסיבה. גם פיטר טוד, מפתח ביטקוין ותיק שדווקא מודאג מהבעיה, מודה שאחרי שנים של דיון אף אחד לא הציג פתרון מוסכם, ושהאופק כאן הוא של עשרות שנים.

ולסיום, יש היסטוריה של תחזיות אבדון שלא התממשו. ויכוח גודל הבלוק היה אמור לחנוק את ביטקוין, ובפועל השימוש זרם לערוצים אחרים, מלייטנינג ועד תעודות סל, בלי שהשרשרת נשברה.

לכל אחת מהתשובות האלה יש חולשה משלה. טענת קנה המידה נכונה אריתמטית, אבל היא דורשת שהרשת תעבד סדרי גודל יותר עסקאות ממה שהיא מעבדת היום, וזה בדיוק מה שמגבלת שטח הבלוק מונעת במכוון. טענת השכבות שמעל הבסיס דורשת שסליקה על השרשרת תהיה יקרה, כי אחרת אין ממה לשלם לכורים. כלומר, בשני המסלולים המשתמש הקטן מגלה שהשרשרת הראשית כבר לא בשבילו. זו לא בהכרח תוצאה רעה, וזו במפורש התוכנית של חלק מהמפתחים, אבל היא תוצאה שכדאי לומר בקול ולא להשאיר כהערת שוליים.

מה שהתשובות האלה לא עושות הוא לסתור את החשבון. הן טוענות שהביקוש יגיע. זו הנחה, לא מנגנון. וכשמסתכלים על עשור של נתוני עמלות, ההנחה הזאת עוד לא מומשה.

מונרו כבר עשתה את זה

הדיון הזה לא צריך להישאר תיאורטי, כי רשת אחת גדולה כבר בחרה בדרך השנייה. במאי 2022 עברה מונרו למה שמכונה הנפקת זנב, כלומר תגמול קבוע לנצח שלא יורד לאפס לעולם. המספר הוא 0.6 XMR לבלוק, ומאז יוני 2022 הוא לא משתנה.

זה ההבדל המהותי בין המודל של מונרו לבין ההצעה של בן-ששון. מונרו קיבעה כמות והשיעור דועך לכיוון אפס. בן-ששון מציע לקבע שיעור, מה שאומר שהכמות גדלה בלי גבול. 4% בשנה זה כמעט פי חמישה מהאינפלציה של מונרו היום, ופי חמישה מזו של ביטקוין. אפשר להתווכח אם 4% זה המספר הנכון, ורבים מהתומכים בעצם הרעיון של הנפקת זנב חושבים שהוא גבוה מדי בסדר גודל שלם.

מה שכן, ארבע שנים של הנפקה מתמדת במונרו לא הרסו את הרשת ולא מוטטו את המטבע. זו נקודת נתונים אמיתית מול הטענה שכל שינוי בהיצע הוא בהכרח קטסטרופה. היא גם לא מספיקה כדי להוכיח את ההפך, כי מונרו היא רשת בסדר גודל אחר ועם קהילה שקיבלה את השינוי בהסכמה רחבה כשהוא הוצע.

וההבדל בקהילה הוא כנראה החשוב מכולם. מונרו אימצה את הנפקת הזנב בלי דרמה כי היא מעולם לא מכרה את עצמה כנכס בעל היצע סופי. הסיפור שלה הוא פרטיות, וההנפקה המתמדת נתפסה כתחזוקה של המנוע. ביטקוין מכר את עצמו בדיוק ההפך, וההיצע הסופי הוא הסיפור. אותו שינוי טכני נוגע בשתי הרשתות במקומות שונים לגמרי, ולכן הניסיון של האחת לא מתורגם ישירות לשנייה.

למה זה לא יקרה, ולמה זה בדיוק העניין?

שינוי כזה בביטקוין דורש פיצול קשיח, כלומר שינוי בכללי הקונצנזוס שצמתים ישנים יסרבו לקבל. כ-97% מהצמתים ברשת מריצים היום תוכנה שאוכפת את לוח ההנפקה הקיים, וכל אחד מהם צריך לבחור באופן פעיל להחליף אותה. הכורים, הבורסות, הקסטודיאנים, המנפיקים של תעודות הסל וכל מי שמחזיק ביטקוין במאזן צריכים להסכים בו זמנית. אם חלק יסרבו, השרשרת מתפצלת לשתיים, ושתי השרשראות שוות פחות ממה שהייתה שווה אחת.

התגובות בקהילה נעו בין דחייה מנומקת לזלזול. הטענה החוזרת הייתה שהתקרה היא לא פרמטר טכני אלא חוזה חברתי, ושברגע שמשנים אותו פעם אחת, אין סיבה שלא ישנו שוב. משתמש שהשיב לבן-ששון ניסח את זה קצר: ברגע שנעשה שינוי גדול אחד, אחרים יבואו ויעשו כמוהו, ואתה הורס את הרעיון שביטקוין נועד להיות. ג'קומו זוקו התנגד בחריפות לכל שינוי במדיניות המוניטרית. מייקל סיילור מייצג את הקוטב הנגדי לחלוטין, ואמר שהוא מתכוון להשמיד את הגישה לביטקוין שלו אחרי מותו, כלומר להוסיף במכוון להיצע האבוד.

יש גם ממד פוליטי שלא היה קיים לפני חמש שנים. ביטקוין נכנס למאזנים של תאגידים ציבוריים, לתעודות סל בהיקף של מאות מיליארדי דולרים, ובכמה מדינות גם לדיון על רזרבה אסטרטגית. כל אחד מהגופים האלה הצדיק את ההחזקה שלו בדיוק בטיעון ההיצע הסופי. עצם הרמז לכך שההיצע גמיש הוא בעיה רגולטורית ותדמיתית עבורם, הרבה לפני שהוא בעיה טכנית. זה מייצר שכבת התנגדות שלא הייתה קיימת בוויכוחי הפרוטוקול של העשור הקודם, וגם היא לא תיעלם.

מעניין דווקא מה שהציע זוקו וילקוקס, יוצר Zcash. במקום לוותר על התקרה, הוא הפנה למנגנון שנבחן ב-Zcash עצמה, שבו מחזיקים שורפים מטבעות והרשת מנפיקה מחדש כמות מקבילה כתגמול לכורים. התקרה נשמרת, והתקציב ממשיך לזרום. זו תשובה טכנית לאותה בעיה בלי לגעת במספר המקודש. אפשר להתווכח אם היא מספיקה בקנה מידה, אבל היא מוכיחה שגם מי שלוקח את בעיית תקציב האבטחה ברצינות לא בהכרח מסיק ממנה שצריך לבטל את התקרה.

וכאן מגיעה הנקודה שהיא לב העניין. גם מי שמשוכנע שבן-ששון צודק טכנית מבין שההצעה לא תעבור. וזה לא כישלון של ההצעה. זו התכונה המרכזית של הנכס שהיא מנסה לשפר.

מערכת שאפשר לשנות בה את כלל היסוד כשמישהו חכם מציג טיעון משכנע היא לא מערכת שאפשר לסמוך עליה לחמישים שנה. הערך של 21 מיליון לא נובע מכך שהמספר אופטימלי. אף אחד לא טוען שסאטושי חישב אותו עד הסוף. הערך נובע מכך שהמספר לא זז, ושכל מי שקנה ביטקוין ב-2013, ב-2021 או השבוע קנה את אותה הבטחה בדיוק. הקשיחות היא לא באג במוצר. היא המוצר. ברגע שהיא נסדקת, מה שנשאר הוא עוד נכס שמישהו מנהל, וכאלה יש בשפע.

המחיר של הקשיחות אמיתי, וכדאי לומר אותו במפורש: היא אומרת שאם בעיית תקציב האבטחה תתברר כאמיתית, ביטקוין לא יוכל לפתור אותה בשינוי מוניטרי. הוא יצטרך לפתור אותה בביקוש לשטח בלוק, בשכבות שמעליו, או שלא לפתור אותה בכלל. זו הבחירה שהמערכת עשתה מראש, לפני שידעה מה יהיה המחיר.

אז למה בכל זאת טוב שהוויכוח הזה קרה?

הצעה שאין לה סיכוי לעבור עדיין עושה משהו מועיל. היא מכריחה את מי שמחזיק ביטקוין להסביר לעצמו למה 21 מיליון, ולא רק לחזור על המספר. ההבדל בין השניים הוא ההבדל בין הסכמה שמבוססת על הבנה לבין הסכמה שמבוססת על הרגל, ורק הראשונה שורדת לחץ.

הטיעון על המפתחות האבודים לא שווה הרבה, ועדיף לוותר עליו. הטיעון על תקציב האבטחה קשה, הנתונים של 2026 נותנים לו רוח גבית, ואף אחד מהצדדים לא הציג עדיין תשובה שסוגרת אותו. ההצעה הספציפית של 4% בשנה כנראה תרד מהפרק, בין השאר כי גם רוב מי שמסכים עם האבחנה חושב שהמינון שגוי. אבל השאלה שהיא מעלה תחזור עוד הרבה פעמים, כי היא לא נסגרת בטיעון. היא נסגרת בעשורים של נתוני עמלות.

בינתיים, אחרי סגירה של 63,402 דולר ב-12 באוגוסט ואחרי מדד מחירים אמריקאי רך שכמעט לא הזיז את השוק, אף מחזיק לא נדרש להחליט כלום. זה בדיוק הזמן הנוח לחשוב על השאלה. ההחלטות הקשות אף פעם לא מתקבלות כשהשוק שקט.