נניח שאתם רוצים להקים רשת סלולרית חדשה. לפני שהלקוח הראשון משלם שקל, צריך רישיון, אתרי שידור, אנטנות, סיבים אל כל אתר, טכנאים, מרכז שליטה ומערכת חיוב. ההוצאה היא מאות מיליוני דולרים לפחות, וכולה מקדימה. ההכנסה מגיעה רק אחרי שיש כיסוי מספיק כדי שמישהו ירצה להתחבר, וכיסוי מספיק פירושו כמעט כל השטח, לא רבע ממנו. אין מוצר חלקי. רשת שמכסה 30% מהמדינה שווה הרבה פחות משליש מרשת שמכסה 90%.

זו הסיבה שיש בישראל שלוש מפעילות סלולר גדולות ולא שלוש מאות. החסם אינו טכנולוגי. אף אחד מהרכיבים אינו סוד מסחרי. החסם הוא צורת תזרים המזומנים: הון עצום מראש, אפס הכנסה למשך שנים, ורק אז אולי רווח. אותו מבנה חוזר בכל תשתית פיזית. תחנות מיפוי, חוות שרתים, רשתות מדידה גיאודטית, תחנות טעינה. מי שאין לו מיליארד דולר וסבלנות של עשור לא נכנס לשוק.

הרעיון שמאחורי DePIN, ראשי תיבות של Decentralized Physical Infrastructure Networks, מנסה לשבור בדיוק את הצורה הזאת. במקום שגוף אחד ישלם מראש על כל הציוד, מפזרים את ההוצאה על עשרות אלפי אנשים שכל אחד מהם קונה רכיב אחד קטן ומתקין אותו בבית, על הגג או ברכב. איך מפצים אותם לפני שיש הכנסה? בטוקן.

למה בכלל צריך טוקן כדי להניח אנטנה?

אפשר לתאר את הטוקן כמכשיר מימון, ואז הכול מסתדר. חברת תשתית רגילה מגייסת הון ממשקיעים, קונה ציוד ומחזירה למשקיעים מהרווחים בעוד עשור. רשת DePIN עושה את אותו הדבר בשלוש הפרדות: את הציוד קונים המשתתפים בכספם, את הפיצוי המיידי הם מקבלים בטוקן שהרשת מנפיקה, ואת הערך של הטוקן הזה אמורים לספק לקוחות משלמים בעתיד.

המשתתף לא מחכה עשור. הוא מתקין ציוד היום ומקבל תגמול מהשבוע הראשון. מי שממתין עשור הוא מחזיק הטוקן, שסופג את הדילול. במילים אחרות, מחזיקי הטוקן הם המשקיעים בתשתית, גם אם רובם לא חושבים על עצמם ככה.

כדי שהמערכת תעבוד צריך רכיב אחד שהוא לב העניין: דרך לוודא שהציוד באמת עושה משהו. אם אפשר לזייף, כולם יזייפו. כאן נכנס המושג הוכחת עבודה פיזית. זו כל שיטה שבה הרשת מאמתת שהמכשיר שלכם נמצא במקום שהוא טוען שהוא נמצא בו, ומבצע את הפעולה שהוא טוען שהוא מבצע. בהוכחת עבודה של ביטקוין המחשב פותר חידה מתמטית שקל לבדוק. כאן החידה היא העולם הפיזי, והבדיקה קשה בהרבה.

הפתרונות שונים מרשת לרשת. רשת אלחוטית מבקשת מנקודות סמוכות לאמת אחת את השנייה באמצעות אותות רדיו, כי אות מגיע רק ממרחק מסוים. רשת מיפוי מצליבה תמונות עם קואורדינטות GPS, חותמות זמן והשוואה למה שכבר ידוע על אותו כביש. רשת מחשוב פשוט מוודאת שהתוצאה שהוחזרה זהה לתוצאה שהמשימה דרשה. בכל אחת מהשיטות האלה יש חורים, וההיסטוריה של הקטגוריה מלאה בניסיונות לנצל אותם.

הצד השני של המנגנון הוא איך הכסף נכנס. ברוב הרשתות הלקוח לא משלם ישירות לספק הציוד. הוא רוכש יחידות שימוש פנימיות, ואצל Helium קוראים להן Data Credits, יחידות בעלות קבועה בדולרים שנוצרות רק בדרך אחת: שריפת טוקן. הטוקן נעלם מהמחזור, והרשת מנפיקה טוקנים חדשים לספקים לפי לוח קבוע. כשהשריפה גדולה מההנפקה ההיצע מצטמצם. כשההנפקה גדולה מהשריפה, וזה המצב כמעט תמיד בשנים הראשונות, ההפרש הוא בדיוק גודל הסובסידיה שמחזיקי הטוקן משלמים.

מכאן נובעת השאלה היחידה שבאמת חשובה בקטגוריה הזאת, וכל השאר הוא פרשנות שלה: כמה מהכסף שנכנס לרשת מגיע מלקוח חיצוני, וכמה ממנו הוא טוקן שהרשת הנפיקה בעצמה?

שלוש רשתות, שלוש תשובות שונות לשאלה מי משלם

Helium: מהאינטרנט של הדברים אל חשבון החשמל של מפעילות הסלולר

Helium היא הפרויקט הוותיק והמלמד ביותר בקטגוריה. היא יצאה לדרך כדי לבנות רשת לחיישני אינטרנט של הדברים: מוני מים, גלאי לחות, מכשירי מעקב אחרי מטענים. בשיא היו על הרשת קרוב למיליון נקודות גישה שאנשים קנו בכ-500 דולר ליחידה. הבעיה התגלתה כשמישהו טרח לבדוק כמה שימוש בפועל היה שם. ניתוח שנעשה באמצע 2022 מצא שאחרי ניכוי עמלות רישום מכשירים ופעולות תחזוקה, השימוש האמיתי בנתונים באותו חודש הסתכם בכ-6,500 דולר. באותה תקופה הרשת חילקה תגמולים בשווי עשרות מיליוני דולרים בשנה.

זו לא הייתה הונאה. זה היה הפער בין תשתית שנבנתה לבין ביקוש שלא הגיע. רשת האינטרנט של הדברים של Helium מעולם לא התאוששה, ומספר הנקודות הפעילות בה התכווץ בעשרות אחוזים.

הפרויקט עשה מהלך אחר. במקום לחכות לחיישנים, הוא פנה אל מה שיש עליו ביקוש ודאי: תעבורת סלולר. מפעילות רשת אמיתיות משלמות היום ל-Helium על העברת עומס, כלומר על כך שגולשים שלהן עוברים אוטומטית לנקודות הגישה הקהילתיות במקום להעמיס על התורן הסלולרי. AT&T הפעילה חיבור כזה באפריל 2025, ומוביסטאר מקסיקו החלה בפריסה מול בסיס לקוחות גדול. במקביל הוקמה חברת סלולר וירטואלית בשם Helium Mobile שמכרה מנויים ישירות לצרכנים והציגה הכנסה של כ-2.5 מיליון דולר בחודש מרץ 2026 מכ-700 אלף הרשמות, לפי סיכומי הפעילות של אקוסיסטם סולנה.

וכאן מגיעה ההבחנה שמפילה חצי מהדיונים על DePIN. חברת הסלולר הווירטואלית נמכרה. ביוני 2026 הודיעה Noble Mobile, חברה שהקים אנדרו יאנג, שהיא רוכשת את Helium Mobile ותמשיך להשתמש ברשת. כלומר ההכנסה מהמנויים, המספר הגדול והיפה שכולם ציטטו, שייכת מעכשיו לחברה פרטית אחרת. מה שנשאר לרשת המבוזרת הוא מה שמפעילות משלמות לה עבור העברת עומס.

כמה זה? התשובה מופיעה במסמך המקורי של הצעת המימון האחרונה של הרשת. הרשת מעבירה כ-91 אלף ג'יגה-בייט ביום, ולקראת ההצבעה הופחת התעריף שגובים ממפעילות מכ-0.50 דולר לג'יגה-בייט לכ-0.10 דולר. במילים פשוטות, בנפח הנוכחי מדובר בכ-9,000 דולר ביום, סדר גודל של 3.3 מיליון דולר בשנה.

שימו לב מה קרה לתעריף. באותו נפח בדיוק, במחיר הישן, אותה פעילות הייתה נראית כמו הכנסה שנתית של 16 מיליון דולר. את המחיר הישן קבעה הרשת לעצמה ב-2022. את המחיר החדש קבעה המציאות של מה שמפעילות מוכנות לשלם. נתון הכנסה שתלוי במחיר שהרשת קובעת לעצמה אינו נתון הכנסה.

ההצבעה שעברה ב-2 ביולי 2026 מספרת את השאר. הרשת ביטלה לחלוטין את התגמול על עצם קיום הכיסוי ועברה לתגמול לפי נתונים שהועברו ממש, בנימוק המפורש שתשלום על נוכחות בלבד מממן קיום ולא תועלת. במקביל אושרה תוספת הנפקה של כ-141 מיליון HNT על פני שלוש שנים למימון תפעול, כ-72% מההיצע במחזור. במחיר של היום זה שווה כ-26 מיליון דולר, ובמחיר הייחוס שההצעה עצמה השתמשה בו זה היה כ-85 מיליון. כלומר הרשת ממשיכה להיות ממומנת בעיקר על ידי מחזיקי הטוקן שלה, לא על ידי לקוחותיה. זו לא ביקורת חיצונית. זה מה שכתוב במסמך.

Hivemapper: מפות שנאספות מדשבורד המכונית

מפות רחוב מתעדכנות הן מוצר יקר להחריד. גוגל שולחת רכבים ייעודיים עם מצלמות על הגג, וזה עולה מיליארדים ומתעדכן לאט. Hivemapper הפכה את המשוואה: היא מוכרת מצלמת דרך לנהגים רגילים, והנהג מרוויח טוקן על כל קילומטר חדש או מרוענן שהוא מצלם. הרשת מזהה כפילויות, בודקת איכות תמונה, ומעדיפה כבישים שהמידע עליהם ישן.

מבחינת פריסה זה עבד. הפרויקט מדווח על יותר מ-500 מיליון קילומטר שצולמו ועל כיסוי של כשליש מהכבישים בעולם, וזאת תוך שנים ספורות ובלי צי רכבים בבעלותו. הזרוע המסחרית Bee Maps גייסה 32 מיליון דולר באוקטובר 2025 מפנטרה קפיטל ואחרים, והציגה רשימת לקוחות עם שמות: תוכנית הרובוטקסי של פולקסווגן, ליפט, מאפבוקס ו-NBC. במקביל שינתה את מודל החומרה ממכשיר ב-589 דולר למנוי של 19 דולר בחודש שכולל את המצלמה ואת החיבור הסלולרי, מהלך שמעיד על מגבלת היצע ולא על מגבלת ביקוש.

ואז מגיעים למספרים. ההכנסה שנמדדת על השרשרת, כלומר טוקנים שנשרפו כדי לרכוש גישה לנתוני המפה, עמדה על כ-75 אלף דולר בחודש מרץ 2026. שווי השוק של הטוקן HONEY נכון ל-5 באוגוסט 2026 הוא כ-3.9 מיליון דולר, אחרי שהמחיר קבע היום שפל של כל הזמנים ונמצא כ-99.8% מתחת לשיא מדצמבר 2023.

ויש כאן סייג מדידה. Bee Maps היא חברה, וחוזים ארגוניים שהיא חותמת בדולרים אינם בהכרח עוברים דרך שריפת טוקן. ייתכן מאוד שההכנסה העסקית גדולה משמעותית מהמספר שנמדד על השרשרת. אבל בדיוק בגלל זה הפער בין החברה לטוקן הוא הסיפור: גיוס של 32 מיליון דולר בהון מול טוקן ששווה 3.9 מיליון מלמד היכן המשקיעים המקצועיים ראו את הערך.

Render: כרטיסים גרפיים שמחכים לעבודה

בעולם יש מיליוני כרטיסים גרפיים חזקים שיושבים בטלה רוב שעות היממה. Render מתווכת ביניהם לבין מי שצריך כוח חישוב: אולפני אנימציה, מעצבים תלת-ממדיים, וכיום גם עומסי בינה מלאכותית. מפעיל הצומת מתקין תוכנה, מקבל משימות, מחזיר תוצאה ומקבל טוקן. הלקוח משלם בטוקן שנשרף, והרשת מנפיקה טוקנים חדשים למפעילים.

הרשת מפעילה כ-5,600 צמתים פעילים ומריצה מחיר של סדר גודל של 0.69 דולר לשעת GPU במסלולים מסוימים, נמוך מהותית מספקי ענן. בשלהי 2025 הושקה תת-רשת ייעודית לעומסי בינה מלאכותית, ובמרץ 2026 אושרה בתמיכה כמעט מוחלטת הצעה לצרף את Salad, פלטפורמה עם כ-60 אלף כרטיסים גרפיים פעילים ביום ב-180 מדינות. ההצעה עצמה מעריכה הכנסה של כ-4.3 מיליון דולר בשנה הראשונה לשילוב.

וההווה? ההכנסה החודשית שנמדדה על השרשרת עמדה על כ-176 אלף דולר במרץ 2026, ולפי סיכומי הרשת עצמה ההנפקה עדיין גדולה מהשריפה על בסיס חודשי. שווי השוק של RENDER הוא כ-700 מיליון דולר. גם אם ניקח את קצב מרץ ונכפיל בשנה, היחס בין השווי להכנסה הוא בסדר גודל של מאות. לשם השוואה, GEODNET, רשת שמספקת תיקוני מיקום ברמת דיוק של סנטימטרים לחקלאות מדייקת ולרובוטיקה, דיווחה על כ-8.3 מיליון דולר הכנסה שנתית מייצגת בינואר 2026 ונסחרת בשווי של כ-85 מיליון דולר. פי עשרה בערך. אותה קטגוריה, פער של שני סדרי גודל ביחס.

מה הבינה המלאכותית עשתה לקטגוריה הזאת?

בשנתיים האחרונות קיבלה קטגוריה שלמה בתוך DePIN הזדמנות שנייה, ולא בגלל שהקריפטו השתפר. פשוט נוצר מחסור אמיתי בכוח חישוב. ספקי הענן הגדולים מחזיקים כשני שלישים מקיבולת ה-GPU במרכזי הנתונים, וזמני ההמתנה לחומרה מתקדמת נמדדו בחודשים. כל מי שלא נמצא בראש התור מחפש חלופה.

רשתות מחשוב מבוזרות מציעות חיסכון של עשרות אחוזים מול תמחור הענן, ולפי הערכות בתחילת 2026 הן ייצרו יחד כ-200 מיליון דולר בהכנסה שנתית מייצגת. זה הבדל מהותי מכל השאר בקטגוריה: הלקוח כאן אינו תאגיד שצריך לשכנע אותו להיכנס לפיילוט. הוא סטארטאפ שמריץ אימון מודל הלילה ומשווה חשבוניות בבוקר.

אלא שהמגבלות אמיתיות. חומרה מפוזרת אצל אלפי אנשים אינה אחידה באיכות, בקישוריות או בזמינות. אימון מודל גדול דורש כרטיסים שמדברים ביניהם במהירות עצומה באותו מתקן, ולזה רשת מפוזרת גיאוגרפית פשוט לא מתאימה. הסקה, כלומר הרצת מודל מאומן, מתאימה הרבה יותר. בנוסף, ארגונים מוסדרים מוגבלים במקום שבו מותר לנתונים שלהם לשבת פיזית, וזה שולל מראש חלק גדול מהשוק. הביקוש אמיתי, אבל הוא ביקוש לפלח מסוים ולא לכל השוק.

הביקורת, וזו ביקורת רצינית

שלוש בעיות מבניות רודפות את הקטגוריה.

עצימות הון שעברה לכתובת אחרת. DePIN לא ביטל את ההון הנדרש. הוא פיזר אותו על עשרות אלפי אנשים פרטיים שקנו ציוד בכספם. אצל Helium, לדוגמה, נקודת גישה סלולרית עולה מאות עד אלפי דולרים, והתגמול הממוצע לנקודה הוא סדר גודל של חצי דולר ביום. רק פריסות במקומות עם תנועה גבוהה באמת מחזירות את ההשקעה. אדם פרטי שקנה ציוד ומגלה שהתגמול ירד אינו מחזיק סבלנות של קרן תשתיות. הוא מנתק.

איכות הנתונים. תמונות רחוב שנאספות ממצלמות זולות בזוויות אקראיות בתאורה משתנה אינן שוות לצילום מבוקר. רשת שמשלמת לפי כמות מייצרת לחץ להעדיף כמות. כל רשת בקטגוריה נאלצת להשקיע משאבים גדולים בסינון, בזיהוי הונאות ובדירוג תורמים, ומעולם לא ראינו הוכחה שהנתונים שנוצרים כך עומדים בסטנדרט של לקוח קריטי בלי שכבת עיבוד יקרה מעליהם.

השאלה הקשה מכולן. האם הפעילות ברשת מתקיימת בגלל ביקוש אמיתי, או בגלל שהטוקן משלם עליה? הבדיקה פשוטה במושגים ואכזרית ביישום: מה קורה כשהתגמול נחתך. בשוק הנוכחי אנחנו רואים את זה בזמן אמת. טוקני DePIN ותיקים ירדו בין 94% ל-99% משיאיהם, ושווי השוק המצרפי של הקטגוריה התכווץ מעשרות מיליארדים בשיא של 2024 לטווח של יחידות מיליארדים כיום, תלוי איזו הגדרה סופרים. הכנסת הקטגוריה כולה, על מאות הפרויקטים שבה, נאמדה בכ-72 מיליון דולר לכל שנת 2025. זו הכנסה של רשת בתי מלון בינונית.

וכאן נכנסת לולאת המשוב הלא נעימה. מחיר הטוקן יורד, התגמול בדולרים לספקי הציוד יורד באותו שיעור, ציוד מנותק, הכיסוי מצטמצם, איכות השירות יורדת, לקוחות משלמים מתרחקים, ההכנסה יורדת. במסלול הזה הירידה במחיר אינה רק תופעת לוואי של שוק דובי. היא גורם שפוגע ישירות בתשתית. רשת שנשענת על ביקוש אמיתי סופגת את זה. רשת שנשענה על התגמול מתחילה להתפרק.

שבע שאלות שמפרידות בין רשת לבין תוכנית תגמול

אין נוסחה, אבל יש רשימת שאלות שאפשר לשאול על כל פרויקט בקטגוריה, ורובן ניתנות לבדיקה בלי ידע טכני.

1. מי הלקוח, ומה שמו? אם התשובה היא "ארגונים" ולא שם של חברה, אין לקוח.
2. במה הוא משלם? דולרים או טוקן שהרשת הנפיקה. אם משלמים בטוקן, מי נתן לו את הטוקן.
3. מי קובע את המחיר? תעריף שהרשת קבעה לעצמה יכול לרדת ב-80% ברגע שנפגשים עם שוק אמיתי, כפי שקרה ב-Helium.
4. מה היחס בין מה שהרשת גובה למה שהיא מחלקת? ההפרש הוא הסובסידיה שמחזיקי הטוקן מממנים. הוא לא חייב להיות אפס, אבל הוא חייב להצטמצם.
5. מהו לוח ההנפקה בשנה הקרובה? כמה טוקנים חדשים ייכנסו למחזור, ולטובת מה.
6. מה קרה לפעילות בתקופות שבהן התגמול ירד? זה המבחן הכי אמין שיש, והוא זמין בגרפים ציבוריים.
7. מה נשאר אם המחיר יורד עוד 80%? אילו לקוחות נשארים, כמה ציוד נשאר מחובר, ומי משלם על התפעול.

למה בכל זאת שווה להסתכל?

קל לסכם את הקטגוריה בשורה אחת של לגלוג: רשתות ששרפו מיליארדים בתגמולים כדי לייצר הכנסה בסדר גודל של עסק בינוני. השורה הזאת נכונה מספרית ופספסה את הנקודה.

הנקודה היא שזה עובד מבחינה הנדסית. אנשים באמת התקינו מאות אלפי מכשירים. כשליש מכבישי העולם באמת צולמו בלי צי רכבים. מפעילות סלולר אמיתיות באמת מעבירות תעבורה דרך ציוד של אנשים פרטיים ומשלמות על כך, גם אם התעריף נמוך ממה שקיוו. שנים ספורות של תמריץ טוקן הצליחו לגייס תשתית שגוף מרכזי היה בונה בעשור ובמיליארדים. השאלה הפתוחה אינה אם אפשר לגייס תשתית ככה. השאלה היא אם אפשר להחזיק אותה אחרי שהתמריץ נגמר.

מה שמעניין בשוק הנוכחי הוא שהשאלה הזאת מפסיקה להיות תיאורטית. כשמחירי הטוקנים היו גבוהים אפשר היה לדחות אותה בלי הרף, כי תמיד היה מספיק תקציב הנפקה כדי לכסות על היעדר לקוחות. בשוק שבו הטוקן ירד 95% אין לאן לדחות. הרשתות שמתקנות מודלים, מבטלות תגמול על נוכחות בלבד, מתמחרות מחדש מול לקוחות אמיתיים וקושרות תגמול לשימוש בפועל, עושות את זה עכשיו כי אין ברירה אחרת. חלקן לא ישרדו את התהליך.

אבל אלה שכן, ייצאו ממנו כרשת תשתית שיש לה לקוחות משלמים ומודל תגמול שמחובר להכנסה. זו בדיוק הצורה שהקטגוריה הבטיחה מלכתחילה, והיא נבנית עכשיו, בתנאים הכי גרועים שאפשר לדמיין. זה גם המקום היחיד שבו היא באמת יכולה להיבנות.