היום, 11 באוגוסט 2026, נסגר חלון זמן קטן ואפור אצל Pi Network. כל מי שמפעיל צומת (node) על הרשת הראשית של הפרויקט חייב לסיים עד היום את המעבר לפרוטוקול 26. מי שלא יעשה זאת ינותק מהרשת עד שישלים את העדכון. ההשקה של גרסת 26.1 התחילה ב-29 ביולי, הצוות הגדיר את העדכון כטכני בעיקרו, בעיקר הגירות נתונים פנימיות, וההערכה הרשמית היא שהתהליך אורך פחות מחמש דקות לרוב המפעילים. זה העדכון התשיעי ברצף שהרשת עברה בחודשים האחרונים, ואחריו מתוכנן עוד אחד, פרוטוקול 27, שהוא לפי הצוות האחרון בסדרה.

אם הייתם קוראים את הפסקה הזאת על סולנה או על אתריום, הייתם ממשיכים הלאה. עדכון תשתית מתוזמן, דדליין למפעילי צמתים, סיפור קטן. אבל Pi הוא אחד השמות הכי מדוברים והכי מושמצים בקריפטו, פרויקט שכ-60 מיליון אנשים נרשמו אליו, שרובם המכריע מעולם לא קנו קריפטו בכסף אמיתי, ושכמעט כל מי שמחזיק ארנק ומבין מה זה גז ברשת אתריום מזלזל בו בגלוי.

והשאלה המעניינת אינה אם Pi שווה משהו, אלא למה כל כך הרבה אנשים בחרו להשקיע שנים מחייהם בלחיצה יומית על כפתור באפליקציה. התשובה לשאלה הזאת אומרת יותר על קריפטו מאשר על Pi.

מה בעצם קורה שם באפליקציה?

Pi Network הושק ביום פאי, 14 במרץ 2019, על ידי ניקולס קוקאליס וצ'נגדיאו פאן, שניהם דוקטורים מסטנפורד. הרעיון היה פשוט עד גסות: אם ביטקוין דרש חומרה, חשמל וידע, מה יקרה אם נוריד את שלושת החסמים האלה לאפס.

הכרייה באפליקציה אינה כרייה. הטלפון לא פותר שום דבר ולא תורם שום כוח חישוב. המשתמש פותח את האפליקציה, לוחץ על כפתור, ובכך מצהיר שהוא עדיין פעיל למשך 24 השעות הבאות. הרשת עצמה רצה על גרסה של פרוטוקול הקונצנזוס של סטלר, מנגנון שבו כל משתתף מגדיר בעצמו רשימה של גורמים שהוא סומך עליהם, והרשת מגיעה להסכמה מתוך החפיפה בין רשימות האמון האלה, בלי תחרות על כוח חישוב.

מכאן נגזר המבנה החברתי של הפרויקט. כל משתמש בונה "מעגל אבטחה" של אנשים שהוא מכיר אישית, וכל חבר פעיל במעגל מעלה לו את קצב הצבירה ב-20% עד תקרה של חמישה חברים. במקביל פועל מנגנון המלצות: כל מי שהזמנת ושעדיין פעיל מוסיף לך 25% לקצב, בלי תקרה. יש בונוס נוסף על הפעלת צומת מהמחשב, ובונוס נוסף על נעילת יתרה קיימת לתקופות של שבועיים ועד שלוש שנים.

הקצב הבסיסי התחיל ב-3.1415926 פאי לשעה, שוב מחווה למספר פאי, והוא נחצה בכל פעם שהרשת הגיעה לאבן דרך במספר המשתמשים הפעילים: אלף, עשרת אלפים, מאה אלף, מיליון, עשרה מיליון. החציה השישית, שמתוכננת ל-100 מיליון משתמשים פעילים, עוד לא הופעלה. אחרי חמש חציות ומעבר למודל התאמה שוטף, הקצב הבסיסי היום עומד על כשלוש אלפיות פאי לשעה.

מי שיש לו מעגל אבטחה מלא, עשרות מומלצים פעילים ונעילה ארוכה, מגיע לפי כמה מזה. אבל התמונה הבסיסית ברורה: המשתמש הטיפוסי, זה שרק נכנס בבוקר ולוחץ, צובר סכום שהוא סמלי לחלוטין במונחי כסף. וזה לא באמת הנקודה מבחינתו.

אחרי הצבירה בא השלב השני: אימות זהות. כדי להעביר את המטבעות שנצברו באפליקציה אל הרשת הראשית, המשתמש חייב לעבור זיהוי מלא. הפרויקט עבר במאי 2026 לתהליך אימות מבוסס בינה מלאכותית כדי להאיץ את התור, ומספר ההגירות המצטבר עבר אז 16.7 מיליון. הרשת הראשית עצמה נפתחה לעולם החיצון ב-20 בפברואר 2025, שש שנים כמעט בדיוק אחרי ההשקה, ואחרי תקופה ארוכה שבה היא רצה מאחורי חומת אש שמנעה כל חיבור חיצוני.

מעל שכבת הצבירה נבנה בשנתיים האחרונות ניסיון לייצר שימוש. פרוטוקול v25, שהושק ביולי 2026, הוסיף לרשת תמיכה בקריפטוגרפיה מסוג BN254 ובפונקציית הגיבוב Poseidon, שני רכיבים שנועדו לאפשר בניית יישומים עם הוכחות אפס ידיעה, כלומר יישומים שבהם אפשר להוכיח עובדה בלי לחשוף את הנתונים שמאחוריה. באירוע Pi2Day שנערך ב-28 ביוני 2026 הוצגו שלושה כלים נוספים: אירוח עצמי של יישומים וכלי בינה מלאכותית מקומיים, מנגנון התחברות שמאפשר ליישומים חיצוניים להשתמש בחשבון Pi כזהות, ושירות שמאשר מול צד שלישי שמדובר באדם אמיתי. הכיוון ברור, והוא זהות ולא ספקולציה. השאלה כמה מזה נמצא בשימוש ממשי היא שאלה אחרת, ושם התמונה הרבה פחות מרשימה.

המספרים, בלי לעג

הנתונים הבאים נכונים ל-5 באוגוסט 2026, לפי CoinGecko.

המרחק מהשיא הוא כ-97%. השיא עצמו נרשם בימים הראשונים של המסחר החופשי, כשההיצע במחזור היה זעום והביקוש הספקולטיבי היה בשיאו, ולכן הוא לא באמת מייצג שווי כלכלי אלא רגע של חוסר איזון בין קונים למוכרים. גם השפל טרי מאוד, מיולי האחרון.

שני מספרים בטבלה מספרים יחד את הסיפור הכלכלי כולו. שווי שוק של קרוב למיליארד דולר לצד מחזור מסחר יומי של פחות מתשעה מיליון. היחס הזה, פחות מאחוז ליום, מלמד על ספר פקודות דק. שווי כזה נשען על מחיר שנקבע בשוליים, בכמות קטנה של עסקאות, ואינו מייצג סכום שאפשר לממש.

מעל זה מרחף לחץ היצע קבוע. לפי נתוני סייר הבלוקים שמצטט DailyCoin, כ-4.25 מיליון מטבעות נפתחים מנעילה בכל יום, וכ-1.71 מיליארד מטבעות אמורים להיכנס למחזור בשנים עשר החודשים הקרובים. מול מחזור מסחר של פחות מתשעה מיליון דולר ביום, זה זרם מכירה פוטנציאלי שהשוק מתקשה לספוג. חלק ניכר מהירידה של השנה האחרונה מוסבר בכך, ולא בהכרח בשינוי כלשהו בפרויקט עצמו.

ולבסוף פער האימוץ. מול כ-60 מיליון נרשמים שהפרויקט מדווח עליהם, כ-19 מיליון השלימו אימות זהות וכ-16 מיליון העבירו מטבעות ממש לרשת הראשית. כלומר כשני שלישים ממי שנרשם לא טרח לעבור את המסלול עד הסוף. זה נתון חשוב לשני הצדדים של הוויכוח: הוא מקטין את המספר האמיתי, והוא גם מוכיח שהמספר האמיתי עדיין גדול מאוד.

הביקורת, בגרסתה החזקה

הביקורת על Pi נוטה להישמע כזלזול, ולכן קל לפטור אותה. אבל מתחת לזלזול יש טענות קונקרטיות, וכל אחת מהן עומדת בפני עצמה.

• מבנה ההמלצות. בונוס של 25% לקצב הצבירה על כל מומלץ פעיל, בלי תקרה, יוצר תמריץ שהוא ראשית כול תמריץ גיוס. ניתוח רגולטורי של Gate מצא שמשתמש ממוצע יושב על שרשרת הזמנות בעומק של כשבע שכבות, ושהכורים המוקדמים מחזיקים כ-63% מהמטבעות במחזור. גם אם אין כאן תשלום כספי בכניסה, וזה הבדל מהותי מפירמידה קלאסית, המבנה שבו מי שהגיע מוקדם מרוויח מגיוס של מי שיגיע מאוחר הוא בדיוק המבנה שרגולטורים סימנו.
• ריכוזיות הקונצנזוס. זו הטענה החזקה ביותר. תחקיר של CNN מינואר 2025 קבע שכל הוולידטורים הפעילים ברשת מופעלים בידי הצוות המרכזי. הצמתים שמפעילים משתמשים מהמחשב הביתי, אותם צמתים שחייבים לעדכן עד היום, אינם מאמתים עסקאות ברשת הראשית. אין הצבעה, אין בחירת ולידטורים, ואין קריטריון פומבי למינוי. רשת שהמסר המרכזי שלה הוא דמוקרטיזציה מפעילה בפועל קונצנזוס סגור.
• קוד סגור. אין ביקורת חיצונית פומבית על הקוד או על החוזים, ואין דוח אבטחה של גורם שלישי שאפשר להצביע עליו. בתעשייה שבה "אל תסמוך, תאמת" הוא סיסמה מכוננת, זה חסר משמעותי.
• נתוני הזיהוי. אימות הזהות מרכז אצל הפרויקט מסמכים מזהים של מיליוני אנשים, מקושרים ישירות לכתובת ארנק, על שרתים מרכזיים. אין מדיניות פומבית של שמירת נתונים או מחיקתם. ב-2021 הועלו בווייטנאם טענות על דליפת נתוני זיהוי שקושרו לספק האימות Yoti, טענות שהוכחשו על ידי שני הצדדים, אבל האירוע ממחיש את היקף החשיפה.
• מודל ההכנסה. האפליקציה מציגה פרסומות למיליוני משתמשים ביום, ואין פירוט פומבי מסודר של היקף ההכנסות ושל ייעודן. משתמש שמייצר הכנסה יומית מפרסום ומקבל בתמורה שברירי מטבע שאינו יכול למכור בקלות נמצא בעסקה שקשה לקרוא לה שקופה.
• לוחות זמנים ותקשורת. הפרויקט צבר היסטוריה ארוכה של יעדים שנדחו. המעבר לרשת פתוחה הוצג במקור כיעד ל-2024 והתרחש בפברואר 2025, ומפת הדרכים הרשמית באתר מסומנת היום כמסמך היסטורי שאינו מתוחזק עוד. הודעות מהותיות מגיעות דרך רשתות חברתיות ולא דרך מנגנון ממשל מסודר, ואין תיעוד פומבי של הצעות, הצבעות או החלטות. מחזיקי המטבע אינם בעלי זכות הצבעה כלשהי מכוח ההחזקה.
• התייחסות רשויות. רשות ניירות הערך במלזיה הזהירה ב-18 בפברואר 2025 מפעילות בנכסים דיגיטליים ללא רישיון. הבנק המרכזי של הפיליפינים הכניס את המטבע לרשימת מעקב. משטרת העיר הנגיאנג בסין סיווגה את הפרויקט ביולי 2023 כתוכנית פירמידה. ב-5 בדצמבר 2025 פרסמו שבע התאחדויות פיננסיות סיניות אזהרה משותפת שכינתה את Pi "נכס וירטואלי חסר ערך" ומנתה אותו במפורש בהקשר של תוכניות פירמידה.

יש גם תיק משפטי, ודווקא הפרטים שלו מאלפים. ב-5 וב-6 בדצמבר 2025 הגישו 33 משתמשים ווייטנאמים תביעה אזרחית בבית המשפט של מחוז הואן קים בהאנוי, בסכום של 258 מיליארד דונג, כעשרה מיליון דולר. הנתבעים אינם מייסדי הפרויקט אלא מקדמים מקומיים בקהילה, שלפי כתב התביעה שכנעו אנשים לרכוש סחורות ולגייס משתמשים נוספים על בסיס הבטחה שהמטבע יגיע לשווי גבוה בבורסות הגדולות. זהו דפוס שחוזר בפרויקטים מהסוג הזה: הנזק הכספי הממשי נגרם לרוב לא במסלול הרשמי, אלא בשכבת המכירה הבלתי רשמית שנבנית סביבו ושמבטיחה מה שהפרויקט עצמו לא הבטיח.

מנגד, שתי הערות על הביקורת עצמה. ראשית, ההאשמה הנפוצה ביותר, "זה נוכלות שגובה כסף", פשוט אינה נכונה. אין תשלום כניסה, אין חובת רכישה, ואין מנגנון שבו הכסף של המצטרף החדש משלם למצטרף הישן. שנית, חלק גדול מהביקורת הכתובה מתוארך לתקופה שבה טענו שהרשת הראשית לא באמת קיימת. היא קיימת, היא רצה, היא נסחרת, והיא עוברת עדכוני פרוטוקול מתוזמנים עם דדליינים שנשמרים, כולל זה של היום. אפשר לטעון שהעדכונים האלה הם תחזוקה ולא התקדמות מהותית, וזו טענה לגיטימית. אבל זו טענה אחרת מהטענה שאין שם כלום.

אז למה הם נשארים?

והחלק שקשה יותר להסביר הוא זה. שבע שנים אחרי ההשקה, אחרי ירידה של 97% מהשיא, אחרי שהבטחות רבות נדחו, מיליוני אנשים עדיין פותחים את האפליקציה כל בוקר. אם המניע היה כלכלי בלבד, ההתנהגות הזאת הייתה חסרת היגיון. 0.6 סנט ליום אינו תמריץ.

ניתוח שהתפרסם ב-Bitget הציע להסתכל על Pi לא דרך מודל של הונאה פיננסית אלא דרך מסגרת סוציולוגית של תנועה, לפי ארבעת המרכיבים שהחוקר לורן דוסון מזהה בקהילות אמונה: אמונה, טקס, חוויה וקהילה. הניתוח הזה, גם אם המסגרת שהוא בוחר קיצונית, קולע לדבר עצמו. מה שהאפליקציה מספקת אינו תשואה.

היא מספקת טקס. מחזור של 24 שעות, פעולה קטנה שחוזרת בדיוק, מד התקדמות שמתמלא. אנשים מכוונים שעון מעורר כדי לא לפספס. זה מבנה מוכר מכל אפליקציית רצף, מדואולינגו ועד ספירת צעדים, והוא עובד היטב. ההבדל היחיד הוא שכאן הפעולה נספרת במטבע.

היא מספקת מיקום בזמן. אחד המשפטים הכואבים ביותר בקריפטו הוא "איפה הייתי ב-2011". Pi מוכר בדיוק את התחושה ההפוכה, את התחושה שאתה בפנים לפני שזה קרה. הצוות עצמו נהג לומר שלמטבע אין ערך כספי ושהוא יקבל ערך רק אם הקהילה תגדל, ניסוח שהופך את הסדר הרגיל: לא קונים כי זה שווה, אלא נשארים כדי שיהיה שווה. עבור מי שמעולם לא היה בעמדה לקנות ביטקוין ב-2013, הרעיון שאפשר להיות מוקדם בלי הון הוא רעיון חזק.

היא מספקת שייכות. המשתמשים אינם "יוזרים", הם "פיוניירס". יש מדרג פנימי, יש מעגלי אמון שבנויים מאנשים שאתה באמת מכיר, ולפי הסקר שמצוטט באותו ניתוח, יותר מ-60% מהמשתתפים הצטרפו דרך חבר. הקהל העיקרי מרוכז בדרום מזרח אסיה, בדרום אסיה ובניגריה, כלומר בשווקים שבהם הרוב הגדול מעולם לא נגע בבורסת קריפטו. באוכלוסיות האלה, קבוצת ווטסאפ של אנשים שמנסים יחד משהו כלכלי חדש היא נכס חברתי בפני עצמו, גם אם הנכס הדיגיטלי בקצה שווה 2.3 דולר בשנה.

יש כאן גם מרכיב שקל לפספס ממרחק. עבור מי שגר בלאגוס או במנילה, הכניסה לקריפטו אינה החלטת השקעה אלא מסע בירוקרטי. צריך חשבון בנק שמוכן לעבוד עם בורסה, צריך כרטיס שלא נחסם בעסקה הראשונה, צריך לעבור אימות בפלטפורמה שלא תמיד מכירה במסמכים המקומיים, ובדרך כלל צריך גם לספוג עמלת המרה מטבע. Pi דילג על כל זה. הוא הגיע כאפליקציה בחנות, בשפה שהמשתמש מבין, בהמלצה של מישהו שהוא סומך עליו. זה לא הופך אותו לטוב יותר, אבל זה מסביר למה הוא חדר לשווקים שהתעשייה מדברת עליהם שנים ולא הצליחה להיכנס אליהם.

הצירוף של המרכיבים האלה מייצר עמידות מרשימה בפני מחיר. משתמש שהצטרף בשביל התשואה עוזב אחרי ירידה של 90%. משתמש שהצטרף בשביל להיות חלק ממשהו מוקדם, ושהפעולה היומית שלו עלתה לו אפס, אינו מפסיד דבר בכך שהוא נשאר. עלות ההחזקה שלו היא שלוש שניות ביום. זו לא אמונה עיוורת, זו כלכלה שונה לגמרי של סיכון.

מה זה מלמד על קריפטו?

אנחנו מספרים לעצמנו כבר יותר מעשור שהחסם לאימוץ קריפטו הוא חסם טכנולוגי. ממשק משתמש מסובך מדי, ניהול מפתחות מפחיד מדי, עמלות גז לא צפויות, גשרים מבלבלים. השקיעו מיליארדים בפתרון הבעיה הזאת, וההנחה הייתה שכשהחוויה תהיה חלקה, האנשים יבואו.

Pi מציע קריאה אחרת של המציאות. עבור רוב האנשים בעולם, החסם מעולם לא היה שהם לא מבינים איך פותחים ארנק. החסם הוא שאין להם אלף דולר להכניס לתוכו. כל מסלול הכניסה המקובל לקריפטו, כל אחד ואחד מהם, מתחיל בהפקדה. אפשר להוריד את העמלות לאפס ולעשות את הממשק מושלם, ומי שאין לו הון פנוי עדיין נשאר בחוץ. Pi הוא כמעט המקום היחיד שבו נכס דיגיטלי הגיע למאות מיליוני אנשים בלי לבקש מהם שקל אחד.

אלא שהוא ביקש מהם משהו אחר. הוא ביקש זמן, נתוני זיהוי, קשרים חברתיים ותשומת לב פרסומית. אלה נכסים אמיתיים, וזו עסקה אמיתית, גם אם היא לא מתומחרת בגלוי. השאלה אינה אם המשתמשים שילמו, אלא אם התמורה שקיבלו הוגנת ביחס למה שנתנו, ובזה אפשר להתווכח לגיטימית לשני הכיוונים.

הזלזול המקצועי ב-Pi נובע בחלקו מכך שהוא מפר את הכללים הלא כתובים של התחום. הוא לא פרסם קוד, הוא לא ביזר קונצנזוס, הוא לא נבנה מלמטה למעלה על ידי מפתחים. בהיבט הזה הביקורת צודקת לגמרי. אבל בזלזול מסתתרת גם נקודה עיוורת: התחום מודד הצלחה בשווי כולל נעול, במחזורי מסחר ובמספר מפתחים, ואף אחד מהמדדים האלה לא נועד לתפוס אימוץ של אנשים שאין להם כסף. לפי כל מדד מקובל, Pi הוא כישלון. לפי המדד של "כמה בני אדם פתחו את זה הבוקר", הוא אחד הפרויקטים הגדולים שנבנו אי פעם בתחום.

מעניין לשים לב שהתעשייה למדה את הלקח הזה במקומות אחרים בלי להודות בכך. מודל האירדרופ הוא בדיוק זה: תגמול על השתתפות במקום על הון. גם רשתות תשתית מבוזרות מסוג DePIN, שבהן משתמשים תורמים חיישן, נתונים או רוחב פס ומקבלים מטבע, מבוססות על אותו עיקרון. ההבדל הוא שברשתות האלה יש בקצה משאב פיזי אמיתי, בעוד שב-Pi מה שנתרם הוא בעיקר נוכחות.

השאלה שנשארת

העדכון של היום ייסגר, רוב מפעילי הצמתים יעדכנו, מיעוט יתנתק עד שיטפל בזה, ופרוטוקול 27 ייקבע למועד כלשהו. הרשת תמשיך לתפקד. השאלה האמיתית אינה טכנית.

אפשר לבנות רשת של מאות מיליוני משתתפים על השתתפות בלבד. Pi הוכיח את זה. אפשר גם לשמור אותם שנים בלי לשלם להם. גם את זה הוא הוכיח. מה שעדיין לא הוכח הוא שאפשר להפוך את שני אלה לערך כלכלי בר קיימא. ההיצע ממשיך להשתחרר בקצב של מיליוני מטבעות ליום, המחזור דק, והשימוש בפועל בתוך המערכת עדיין קטן ביחס לגודל הקהילה.

אפשר לומר שהמסקנה הזאת מבטלת את הפרויקט. אפשר גם לומר שהיא מבטלת את ההנחה הרווחת בקריפטו, שלפיה קהילה גדולה מספיק מייצרת בסופו של דבר ערך מעצמה. שתי המסקנות עומדות באותה מידה על אותם נתונים, וזה בדיוק מה שהופך את Pi למקרה מבחן ולא לבדיחה. שבע שנים של לחיצה יומית של עשרות מיליוני אנשים הן תשובה חד משמעית לשאלה מה אנשים רוצים מקריפטו. הן עדיין לא תשובה לשאלה אם הם יקבלו את זה.